ויסות כעסים

בעיות סמים ואלכוהול אצל צעיריםהמתבגר חסר הגבולות, המתקשה לשלוט בעצמו והנוטה להתפרצויות זעם הוא כמעט תמיד בן המתקשה לבטא את צרכיו וקשייו באופן מילולי. למעשה, אחד הדברים הטרגיים בחיי בנים המתנהגים בתוקפנות הוא שחרף הצעקות, פיצוצים, השפלת אחרים והאשמות  קולם האמיתי לא נשמע.

כדי להבין את הקושי של בנים לדבר, עלינו להבין עד כמה השיחה יכולה להיות דבר מסוכן עבורם. כן, לא רק שהשיחה קשה לבנים מתבגרים – היא יכולה להיות מסוכנת. מדוע? מפני ששיחות יכולות לעורר תחושת פגיעות כמעט באופן מידי. הדבר נכון בוודאי כשהנושאים המדוברים הם רגישים, אך גם שיחות ניטרליות לכאורה מבחינה רגשית יכולות לעורר חוויות בושה ונחיתות.

על מה הבושה? ראשית, שיחות מעוררות רגשות. למשל, הן יכולות לגרום לבנים לחוש עצב, כעס או פחד. בנים רבים חשים בושה רבה מעצם העובדה שחוו רגשות באופן ציבורי. במצבים אלה הם חשים חשופים, עירומים ופגיעים, וההגנה על עצמם הופכת למטרה הדחופה ביותר.

שנית, שיחות רבות חושפות את הבנים לכשלים שלהם ולעובדה שלא עמדו בציפיות מהם – חוויה בלתי נסבלת, שיכולה לגרום לבנים לחוש שהם פגומים, עלובים וחסרי ערך.

בהיעדר היכולת להתבטא באופן בונה נשאר המתבגר עם שתי האופציות המוכרות – לשתוק או להעליב. שתי התגובות נועדו להתמודד עם תחושת הנחיתות והפגיעות, ובעוד השתיקה עושה זאת דרך ניתוק מגע, התוקפנות עושה זאת דרך העברת תחושת הפגיעות והנחיתות לאחרים. לא פעם, מאחורי התפרצותו של הבן עומד המסר: "אני רצה שתרגישו את מה שאני מרגיש!" ולאחר שהאחרים נפגעו, יכול הבן להירגע ולדעת שהמסר שלו עבר.

בנים שנוטים להתמודד עם מצבי נחיתות ובושה באמצעות התקפת נגד מהווים אתגר מיוחד עבור ההורים, שמרגישים שכמעט כל דבר שיאמרו יוביל את בנם להתפוצץ. ליד מתבגרים אלו צריכים לא פעם "ללכת על ביצים". במצבים אחרים נכנסים המתבגרים והוריהם למסלולי הסלמה קשים המובילים את כל בני הבית לאבד שליטה.

לא פעם תוקפנות של מתבגרים נתפסת כביטוי  ותגובה לחולשה של הורים או גורמי סמכות אחרים. תפיסה זו מצומצמת מאוד ומתאימה רק לקבוצה קטנה של מתבגרים. לרוב ההתנהגות התוקפנית היא תוצר של מערכת מורכבת של פגיעויות ורגישויות, קושי בהגמשה ונטייה לחשיבה נוקשה. הטיפול בבנים אלה איננה רק דרך הצבת גבולות יותר משוכללים אלה דרך עזרה לבנים אלה לקבל יותר את החולשות שלהם ולהבין ש"הפגיעה בכבוד" היא חלק מהחיים.