נראה שמאז ומעולם לא היו הלימודים בראש רשימת הדברים שבנים אהבו לעשות, אך ב-20 השנים האחרונות חלה ירידה משמעותית, שהולכת ומתעצמת, במוטיבציה של בנים ללמוד.
מפתיע לראות איך בנים שלקראת סוף גן חובה מחכים בציפייה דרוכה, להגיע לבית הספר ולהתחיל את תהליך הלמידה. מגיעים לבית הספר ומספר שבועות אחרי תחילת שנת הלימודים מתחילים לדווח על ירידה משמעותית במוטיבציה.
ההסברים לתופעה זו מרובים:
- השילוב של דרישות לימודיות מגיל צעיר עם חוסר הבשלות הקוגניטיבית של הבנים ללמידה.
- הפיכת רוב המסלולים הלימודיים לפחות מעשיים ולעיוניים יותר, דבר הגורם לבתי הספר להיות מקומות ידידותיים פחות לבנים.
- הפער ההולך והגדל בין חוויית הלמידה בבית הספר לבין חווית המשחק במחשב בבית.
ייתכן שהדרישות הלימודיות המוקדמות במסגרות החינוכיות, המובילות לחוויות כישלון אצל הבנים, מעוררות תהליך של היעדר רצון ומוטיבציה ללמידה.
בנים רבים, אינטליגנטים ובעלי יכולות, מתחילים את לימודיהם בבית הספר כשהם אינם בשלים לכך: הם מתקשים לשבת בכיתה לאורך היום, מאבדים במהירות את סבלנותם ומתקשים לעקוב אחר החומר הנלמד.
ילד צעיר שחווה תסכול כזה עשוי לפרשו באחת משתי דרכים: או שבית הספר הוא מקום רע להיות בו ("אני שונא את בית הספר! אני שונא את המורה! משעמם לי!"), או שהוא עצמו בעייתי, פגום או רע. פרשנות שנייה זו היא סמויה יותר: בנים הרי לא יאמרו "בית הספר גורם לי להרגיש עלוב – שאני נחות ולא מוצלח!", אך הם בהחלט עלולים להרגיש כך.
תפיסה עצמית שלילית זו מובילה לדימוי עצמי נמוך ולחוסר רצון להתמודד עם אתגרים: לא רק כאלו הקשורים לבית הספר, אלא גם אתגרים אחרים מסוגים שונים המעוררים פגיעות.
