חרדה חברתית מתעוררת במצבים בהם בנים מרגישים חשופים וחוששים מלעג של אחרים. היא חולפת, כשהבן נמצא בסביבה מוכרת ובטוחה. במצבים קיצוניים היא תוביל את הבן לחוש פגום וחסר ערך – תחושות שימשיכו להתקיים זמן רב לאחר שחווית החשיפה מול האחרים הסתיימה.
החרדה החברתית מתבטאת לא פעם כביקורת עצמית אין סופית שמכניסה את הבנים למעגלים מחשבתיים חסרי מוצא, המייצרים כאב וסבל רב.
בנים הסובלים מחרדה חברתית נותנים לאחרים כוח עצום בהגדרת ערכם. כשהם בחברה, הם עסוקים כל הזמן בדעותיהם של האחרים עליהם, ובדרך כלל מגיעים למסקנה שמדובר בדעות שליליות. לא פעם הם אף מרגישים כ"בדיחה מהלכת", כמושא ללעג וככאלה שלא יכולים להיות חלק מהקבוצה.
כשאנחנו מרגישים חרדה חברתית אנו חשים חשופים, עירומים ופגיעים, וההגנה על עצמנו הופכת למטרה הדחופה ביותר. במצבים כאלה, יעדיפו בנים רבים – במקום להתמודד עם הגורם מעורר החרדה – להימנע ממנו. כתוצאה מכך, הם מוצאים שקט והגנה מתחושות לא נעימות, ואט-אט יכולת ההתמודדות עם קשיים ואתגרים נחלשת. כלומר, בכל פעם שהם חשים חוסר שייכות, ירידה במעמד, מבוכה או נחיתות, הם בוחרים לברוח ולהימנע מהסביבה. בסופו של דבר, הבית, שהיווה מקום של ביטחון, הופך עבורם למלכודת שקשה להשתחרר ממנה. הבן מרגיש שהוא בוחר להימנע מאחרים, אך למעשה מאבד בהדרגתיות את החופש שלו, ובשלב מסוים כבר לא יכול לבוא במגע עם אחרים. הבית הופך למבצר שלא ניתן לצאת מבין חומותיו.
עבור בנים רבים קיים קשר ישיר בין חרדה חברתית לבין הירידה ביכולת להתמודד עם קשיים באופן כללי: במצבי הימנעות, הבן חושב שהוא אינו כשיר להתייצב מול אתגרי החיים, ושיכולותיו השכליות, הרגשיות או הפיזיות אינן מאפשרות לו התמודדות נאותה. החולשה מונעת ממנו לסמוך על עצמו, ולמעשה, הוא מאמין שלא יצליח ולכן אף לא כדאי לו לנסות.
בנים, כמובן, לא יכולים לבטא בפני עצמם ובפני אחרים את הפגיעות שלהם ואת חוסר היכולת להתמודד עם דברים לא מוכרים ומאיימים אשר מעוררים תחושת נחיתות. במקומן, הם ישתמשו בביטויים לקוניים, כגון "לא בא לי," "לא רציתי", "זה סתם משעמם".
