הורים רבים מדווחים על בנים חסרי מוטיבציה, מנותקים ומשעוממים. הם מספרים על בנים שמתקשים להתמודד עם סבל, שנוטים לפרוש ברגע שהם חווים קושי ומצפים שחייהם יהיו מהנים כל הזמן. במקום שהקושי והסבל יובנו כמרכיבים אורגניים של החיים וחלקים הכרחיים בתהליכי למידה, הם מתפרשים כאירועים לא טבעיים ולא הוגנים המבטיחים כישלון ואכזבה.
הבנים של היום, בדיוק כמונו, התרגלו לכך שהקשב ממוסך בגירויים אין סופיים. אט אט ההתלהבות מדברים אחרים נעשית קשה יותר. כדי להתעניין במשהו, הגירוי צריך להיות חזק יותר ויותר.
גירויים מתונים, כמו פעילות בתנועת נוער, לימודים, מפגש עם חברים ודברים יום-יומיים אחרים, נעשים משעממים. משחקי המחשב, הגירוי המעורר ביותר בחיי הבנים, פוגעים ביכולת של פעילויות אחרות להיות מושכות ומעניינות.
הגורם החזק ביותר המניע אותנו לפעול הוא הרגשות שלנו: המצפן המכוון אותנו לכיוון הנכון ומספק גם את הדלק לנוע לעברו.
כאשר הבן אינו מחובר לרגשותיו, הוא מאבד הן את הכיוון והן את הדלק. הירידה בחשק לעשות דברים מתרחשת בתחומי חיים רבים וכוללת את הלימודים, פעילויות פיזיות שונות וגם פעילויות חברתיות, חלקן כאלה שבאופן מסורתי בנים אהבו מאוד, כמו יציאה לטיולים.
היעדר המוטיבציה מעורר לא פעם חוסר אונים וכעס אצל הורים ואנשי חינוך, המעוניינים לסייע לבן להצליח ולהתקדם אך אינם זוכים לשיתוף פעולה מצדו.
התחום הלימודי הוא רק תחום אחד שבו ניתן להבחין בירידה המוטיבציונית. היא מתבטאת גם בתחום החברתי ובחוסר החשק של בנים להיפגש זה עם זה, וכן בחוסר המוכנות לעשות דברים חדשים ולא מוכרים. הפסיביות הזו מתגלמת יותר מכל בתקופות של חופש, כמו "החופש הגדול". בעבר, תקופה זו סימלה את השחרור מהמסגרות ועוררה רצון לצאת, להיפגש, להיות בחוץ, לחוות. כיום, ללא מסגרות חיצוניות שיפעילו את הבנים, רבים נשארים כל תקופת החופש בבית, עוברים ממסך למסך ומתלוננים ללא הרף על שעמום.
עבור בנים רבים, הקושי הפך לדבר מסוכן שיש לעשות הכול כדי להתרחק ממנו. אנו נוטים לחשוב שמחנכים בנים להיות קשוחים ולהתמודד עם קשיים. אולי הדבר היה נכון בעבר, אך כיום קשיים פיזיים, רגשיים או לימודיים נתפסים כאיום עליהם וכדבר שהם אינם ערוכים אליו.
